בעוד מערכות מבוססות בינה מלאכותית מקבלות אחריות על חלקים רבים של העבודה, עובדים חשים שמעמדם המקצועי במקום העבודה עומד למבחן. בהתבסס על תיאוריית שימור המשאבים (COR), כאשר בני אדם חושבים שמשאב יקר ערך שברשותם מצוי בסכנה, מתעוררת אצלם מוטיבציה להגן על המשאבים הנותרים.
ידע מקצועי נתפס כמשאב מרכזי המקנה לעובד את מעמדו; לכן, כשה-AI נתפס כגורם מאיים על משאב זה, העובד עשוי לבחור לצמצם את שיתוף המידע כדי לשמור על יתרונו היחסי בארגון.
תופעה זו באה לידי ביטוי במגוון דרכים: מתן מידע חלקי או מוטעה (הסתרה), העמדת פנים, בסגנון של "לא יודע" ("משחק אותה תמים"), או צידוקים פרוצדורליים שונים לאי-שיתוף במידע.
החשש המתמשך של העובדת שהיא עלולה להיות מיותרת במקום העבודה פוגעת בה בשלושה מוקדים: ראשית, במישור הפיזיולוגי והרגשי: נוצרת דריכות מתמדת שפוגעת בתחושת הביטחון התעסוקתי ושוחקת את תחושת המשמעות בעבודה. שנית, במישור הקוגניטיבי: נוצר עומס מחשבתי מתמשך שמסיט קשב ומשאבי עיבוד לטובת ניטור סיכונים. כתוצאה מכך, עובדים חסרי זמינות פסיכולוגית נמנעים ממאמץ חברתי כמו שיתוף ידע, ומעדיפים להתכנס למגננה כדי לא לדלל את משאביהם המקצועיים עוד יותר.
בהתבסס על תיאוריית הזהות החברתית (SIT), החוקרים מצאו כי דרגת ההתאמה בין העובד לארגון מהווה משתנה ממתן מכריע. כאשר קיימת התאמה טובה בין הערכים, המטרות והתרבות של העובד לאלו של הארגון, העובד משייך את שילוב הטכנולוגיה למהלך אסטרטגי כללי ולא לאיום אישי קיומי. פרשנות זו ממתנת את שחיקת המשאבים הפסיכולוגיים, משמרת יחסי אמון ומסייעת לשמור על זרימת ידע רציפה גם בתקופות של שינוי אלגוריתמי מואץ.
