הכנסת טכנולוגיות לשגרת העבודה משנה מן היסוד את מאפייני התפקיד המסורתיים. בעוד שהשיח הניהולי והאקדמי מתרכז לרוב בשיפור התפוקות ובאופטימיזציה של תהליכים, מתברר שיש לטכנולוגיה גם השפעות לא רצויות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין העובד, תפקידו והארגון.
המחקר הנידון מציע זווית הסתכלות חיונית, במקום להתמקד ביתרונות הטכניים, הוא בוחן את המחירים האתיים בסביבת העבודה, תוך שימת דגש על שאלת סוכנות העובדים (Human Agency).
ניתוח יומיומי של התנהגות עובדים ממחיש כי כאשר אלגוריתמים משתלטים על משימות ועל תהליכי קבלת החלטות שדרשו בעבר מומחיות אנושית, העובד חווה פגיעה ממשית באוטונומיה המקצועית שלו ובתחושת הערך שהוא מביא לחברה. התוצאה הישירה של פגיעה זו היא התפתחות של 'ניכור תעסוקתי' (Work Alienation), תהליך בו העובד הופך אדיש, מנותק רגשית ומרוחק מתוצרי עבודתו.
ההשלכות של תחושת הניכור אינן נעצרות רק בחוויה הפסיכולוגית של העובד, והן מייצרות סיכון ארגוני של ממש. כדי לחסוך במשאבים או להפגין פרודוקטיביות כלפי חוץ, אותם עובדים מנוכרים נוטים להישען על כלי ה-AI כדי לבצע קיצורי דרך לא אתיים להשלמת המשימה, ובכך למעשה עוקפים את נהלי העבודה ורומסים את הסטנדרטים המקצועיים הנדרשים.
מנגנון זה אינו מתרחש בוואקום; הוא מועצם משמעותית כתוצאה מהסביבה הדיגיטלית שבה פועל הארגון. במקומות שבהם יש ציפייה מתמדת מהעובדים להשתלט על כלים חדשים ולעבד מידע רב, דרישה המייצרת עומס קוגניטיבי כבד, תחושת חוסר האונים והניכור מעמיקה, והסבירות לאותה התנהגות לא אתית מזנקת. לעומת זאת, כאשר קצב הטמעת הטכנולוגיות מאוזן וסביר, לעובדים נותרים מספיק משאבים קוגניטיביים וזמן פנוי לאינטראקציות חברתיות פנים-ארגוניות, המגנות עליהם במידה רבה מפני אותו תהליך של ניכור.
