הפרסום האקדמי של Zeus Dutta Roy אינו עוד עדכון טכני על מודלים. הוא ביקורת מדיניות על מסמך שאמור להשפיע על ממשלות ועסקים. נקודת המוצא שלו ברורה: דוח בטיחות AI הוא כלי של ממשל, לא סקירת מגמות.
דוחות בטיחות מציגים לעיתים שפה זהירה ומוסכמת. ביקורת אקדמית שואלת מי הגדיר את הסיכון ומי נושא באחריות. היא בודקת גם אילו אינטרסים נותרו מחוץ למסגרת. זו שאלה ניהולית ממדרגה ראשונה, כי מסגרת הסיכון קובעת תקציב והחלטות.
דירקטוריון שאימץ מדיניות AI כללית מדי יתקשה להגן עליה. רגולציה כמו EU AI Act כבר מחייבת הוכחת ניהול סיכונים במקרים מסוימים. ארגונים ישראליים שפועלים מול אירופה יידרשו להראות תיעוד, לא כוונה טובה. מדיניות פנימית שאינה מצמידה סיכון לבעלות ניהולית נשארת מסמך מדף.
למנהלים, המסר הוא מעשי מאוד. השאלה אינה אם הארגון משתמש ב-AI. השאלה היא היכן ההחלטה עוברת ממודל לאדם, ואיפה מתועדת אחריות. בלי זה, KPI של אימוץ כלים מסתיר סיכון תפעולי.
המאמר מסמן בעיה עמוקה יותר: דוחות בטיחות נוטים להישען על הסכמה רחבה מדי. הסכמה כזו נוחה לדיפלומטיה, אך חלשה מול כשלי יישום. ארגון עסקי צריך להפוך שפה כללית לבקרות שאפשר לבדוק.