תוכנית המחקר סביב נשענת על משוואה סמויה. יותר יכולת פירושה יותר אינטליגנציה, ויותר אינטליגנציה פירושה תוצאות טובות יותר. Wright מקבל את החלק הראשון. הוא דוחה את החלק השני.
המאמר מצביע על פער יציב בין ביצועי מודלים לבין ביצועים ארגוניים. שיעורי כשל, אירועי נזק ועלויות תיקון לא נעלמו עם קפיצת היכולת. הארגון מקבל מערכת חכמה יותר, אך לא בהכרח מערכת אמינה יותר.
התרומה העיקרית היא ההבחנה בין אינטליגנציה לבין תשתית אימות. מודל יודע לנמק, לכתוב ולהכליל. ארגון צריך לדעת אם הפלט נכון, מי מאשר אותו, ואיך מתקנים כשנוצר נזק.
הטענה מטרידה במיוחד בהקשר ניהולי. ככל שהמערכת נראית משכנעת יותר, קל יותר לדלג על בדיקה. ביטחון המשתמש עולה לפני שהבקרה הארגונית מבשילה.
לכן הדיון על AI בארגון צריך לעבור משאלת היכולת לשאלת ההפעלה. לא איזה מודל נבחר, אלא איזה מנגנון אימות מלווה אותו. בלי זה, שיפור טכנולוגי מתורגם לעומס סיכון.

