הדיון בבינה מלאכותית מתמקד לרוב באלגוריתמים ובמודלי שפה, אך הניתוח מציג תמונה אחרת. AI אינה טכנולוגיה אחת, אלא טכנולוגיה כללית שמשנה את האופן שבו מדינות וחברות מפעילות כוח. תרומתה המרכזית היא הרחבת היכולת לתפוס, לחזות ולקבל החלטות בתחומים צבאיים ואזרחיים. המוקד אינו כלי יחיד, אלא תשתית שמאפשרת שיפור חד ביכולות קיימות.
התחרות האמיתית על עליונות ב-AI מתנהלת על השליטה ביסודות החומריים והארגוניים שלה. מדובר בשרשראות אספקה של מוליכים למחצה, תשתיות חישוב, מרכזי נתונים, תיאום תעשייתי ברמה הלאומית ויכולת מוסדית להטמיע את הטכנולוגיה. מי שישלוט ביסודות האלה, ישפיע על קצב הפיתוח ועל זמינות היכולות המתקדמות.
המאבק הגיאופוליטי מתרחש בכמה זירות. בשדה הקרב, AI מאפשרת שילוב של מערכות אוטונומיות וניתוח מידע מהיר. ברמה המעצמה, התחרות בין ארה״ב לסין מתמקדת פחות בתוכנה ויותר בחומרה. מדיניות השבבים הופכת את השליטה בייצור ובאספקת שבבים מתקדמים לכלי מרכזי במדיניות חוץ ובביטחון לאומי.
לצד החומרה, AI מחזקת גם יכולות בתחומים פחות מוחשיים. בסייבר היא מאפשרת פיתוח ותגובה מהירים יותר לאיומים, אך גם התקפות מתוחכמות בקנה מידה רחב. בתחום המידע היא מסייעת להפצת תעמולה, עיצוב דעת קהל ויצירת השפעה רחבה. יכולות אלו מציבות אתגרים מורכבים לממשל דמוקרטי ולשיח הציבורי.
קיימת דינמיקה כפולה בהתפשטות יכולות ה-AI. יכולות רבות מתפשטות במהירות באמצעות פלטפורמות מסחריות, מודלי קוד פתוח וניסויים בזמן אמת באזורי עימות. במקביל, הפיתוח בחזית הטכנולוגיה נותר מוגבל מאוד ותלוי בגישה לתשתיות חישוב ונתונים בסדר גודל עצום. הפער בין נגישות רחבה לבין ריכוזיות בחזית הפיתוח הוא מאפיין מרכזי של התקופה הנוכחית.